כך יובס הימין - אם נעבוד קשה ונכון
עשרה "שיעורים קשים לשמאל הישראלי מאמריקה" - על בסיס דבריו של היועץ הדמוקרטי סטן גרינברג
רקע
ב 22 במרץ 2011 הופיע סטן גרינברג, היועץ הדמוקרטי המוביל בעולם, בפני 500 ישראלים וישראליות תאבי שינוי, תקווה, ומהפך פוליטי.
נכחו נציגי כל התנועות והמפלגות שנמאס להם לראות את ישראל – מתרסקת אל תוך קיר. מבחינה כלכלית, מדינית ודמוקרטית. כל זאת בזמן שהמחנה שמנגד, הימין – חוגג את ההתרסקות הזו, בריקודים ומחולות.
האירוע הופק על ידי פורום רובינגר, במסגרת "שולחן עגול", סידרת פעילויות אזרחיות שמטרתן להזריק אנרגיה לורידי מחנה השמאלי ולעורר אותו - לפעולות.
השקר הימני לפיו "רק הימין יעשה שלום" – נחשף. עלינו לעשות את חלקינו הצנוע, כאזרחים, כדי לאזן מחדש את המערכת הפוליטית בישראל.
כותרת הרצאתו של גרינברג היתה "שיעורים קשים לשמאל הישראלי מאמריקה – שהובילו לניצחון!". היא התמקדה בינצחונות הדמוקרטיים המרהיבים באמריקה (קלינטון, אובמה) שבסיומם הובסו הכוחות השמרניים תבוסה מוחלטת. בתחילת המירוצים האמורים חשבו כולם כי "הכל אבוד", וכי "אין סיכוי לשמאל לנצח". המירוצים הללו הסתיימו – בנצחונות מוחצים של השמאל.
עשר הנקודות הבאות מבוססות על הרצאתו של גרינברג. הן מהוות מפת דרכים ראשונה לתבוסת הימין הישראלי וליצירתה של מפה פוליטית מאוזנת. הערה חשובה: "10 הנקודות" מבוססות על דבריו של גרינברג, על אמריקה וישראל. אך היא נכתבה על ידי חברי הפורום.
מפת דרכים לתבוסת הימין – 10 נקודות
הימין בוגד בעתיד ישראל.
השדה הפוליטי הישראלי הנוכחי איננו מתאפיין ב"איכויות של קמפיין דרום אפריקה", כדברי גרינברג, שעבד עם נלסון מנדלה. הקווים בין הימין לשמאל הם מטושטשים וגם אין תחושה, עדיין, של "הכרעה היסטורית". את התחושה הזו צריך לייצר - בישראל. מחנה אחד, מחנה השמאל, דואג לעתיד ישראל ופועל כדי שהיא תמשיך להתקיים, ולשגשג, גם בעוד עשור ועשורים. מחנה שני, מחנה הימין, נטוע בעבר והורס את עתידה של ישראל מדי יום, בגין התמכרותו למפעל ההתנחלויות, היאחזותו הנואשת בכיסא, ואדישותו המוחלטת ביחס לשאלה "לאן ישראל הולכת".
על כן, ישראל נמצאת בצומת דרכים היסטורית. זמן הפציעות הסתיים. הימין בישראל - כמו הימין בדרום אפריקה, כמו הימין ברוב מערכות הבחירות המרחב הדמוקרטי – מנסה להיצמד לעבר ולדחוף את הראש בחול ולהסתכל אחורה. השמאל מביט קדימה. הוא פועל, ברגע היסטורי זה, באומץ ומסירות, על מנת להבטיח את עתידה של מדינת ישראל.הימין הישראלי, בתוך כך, מתבצר בפחדיו, בתאוות שלטונו ואהבת מעמדו הנישא – ובוגד בצורך לקבל הכרעות היסטורית, שיבטיחו את עתיד של ישראל.
קלינטון יבוא – אבל צריך לזמן אותו.
ביל קלינטון וברק אובמה לא "נולדו יש מאין", במרחב הפוליטי הפרוגרסיבי. הציפיה לפיה "יצוץ מנהיג" אשר "יסחוף אחריו את המחנה" – היא שגויה ומסרסת. מנהיגים פרוגרסיבים זקוקים לשדה ער ורוחש פעילות כדי לצעוד קדימה. על כן יש, בשעה זו, לפעול. מילת המפתח היא Action. כל פעילות שמאלית היא מבורכת בשעה זו ובלבד שתשפיע על המציאות ותהיה מורגשת, גאה, משכנעת. ככל שהשדה יהיה פעיל יותר, רוחש יותר, ער יותר ומורגש – כך יעלה הפרופיל של המנהיגים אשר יובילו את המחנה הזה לניצחון, בכל מבנה מפלגתי אשר לא יהיה.
מנהיגים לא "צצים" – הם מגיבים לשדות מתעוררים ורוחשי פעילות. כדי ליצור קלינטון / אובמה ישראלי יש להפוך את המחנה השמאלי למוקד אנרגטי של פעילות, יוזמות, צעדים שמטרתן לסיים את הכיבוש, להציל את הדמוקרטיה הישראלית, לשנות את סדר העדיפויות הכלכלי-אזרחי המשרת בנקודת הזמן בעיקר את העשירים וההתנחלויות.
בנקודת הזמן הזו יש לפעול בריבוי מסגרות ולהתאחד – ברגע אחד קובע.
איחוד כוחות לכדי מפלגה אחת גדולה, בנקודת הזמן הזו, הוא ככל הנראה שגוי. הנצחונות האמריקנים התאפיינו בריבוי פעולות, מרובי גוונים וקולות, במשך שנתיים לפחות – כריאקציה לכהונתו האגואיסטית והעיוורת לעתיד של ג'ורג' בוש הבן, המזכירה את כהונת הממשלה הזו – עד שברגע אחד קובע התאחדו כל הקולות לכדי ישות פוליטית אחת, עוצמתית ומשכנעת.
בנקודת הזמן הזו על כן יש לפעול במירב הערוצים – כל עוד מדובר בערוצים מורגשים המתמקדים בעשיה. העשיה הזו צריכה להיות מכוונת וצריכה לשקף את עומק בגידתו של הימין בעתיד ישראל:
הימין בוגד בישראל מבחינת ההתחנפות לחרדים (ישראל חופשית), מבחינת האימוץ הנלהב של חזון המדינה הדו הלאומית (השמאל הלאומי), מבחינת ההתבטלות בפני אילי גז והון, מבחינת נחישותה להפוך את ישראל למצורעת בעולם, ועוד ועוד.
מאידך, "רגע איחוד הכוחות" צריך להגיע. חייב להגיע. ולהוביל לנצחון אלקטוראלי מהדהד. אבל זמן האיחוד איננו כעת.
4. אי אפשר לנתק את המדיני מהכלכלי וההפך. כל ניסיון כזה משחק לידי הימין.
גרינברג חזר ואמר כי ברק אובמה חייב את נשיאותו – להתנגדותו הנחרצת, ההתאבדותית בתחילת הדרך – למלחמה בעיראק. התנגדותו למלחמה, שהלכה והמאיסה את עצמה על הציבור האמריקני מטעמים כלכליים (מיתון), חברתיים (השכול המתמשך) ומדיניים (השינאה ההולכת וגוברת לאמריקה ברחבי העולם) היא שהבדילה אותו באופן ברור מהמחנה הימני השמרני, תאב המלחמה.
התנגדותו למלחמה היא זו שאיפשרה לו למצב את עצמו כ Agent of Change, סוכן של שינוי.
עמדות אלו גם העניקו תוקף לעמדותיו הכלכליות, שכן הן איפשרו לו לתקוף את ג'ורג' בוש על המילארדים שהוא שופך על מלחמה אבודה מראש, באגואיזם צרוף ומזעזע, ובאופן הבוגד בעתידה של אמריקה.
כדי להביס את הימין הישראלי צריך לטעון כי הוא בוגד בעתידה של ישראל הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי, ואי אפשר לנתק בין השניים.
ג'והן קרי הובס על ידי ג'ורג' בוש הבן, ב 2004, כי ניסה למצב עצמו כ"פטריוט צבאי" ובכך טשטש את ההבדלים בינו לבין הנשיא הכושל, בכל קנה מידה.
מועמד המחנה השמאלי בישראל חייב לומר כי הכיבוש מחריב את ישראל, כמו שהמדיניות הכלכלית של ממשלת הימין מחריבה את ישראל, והשניים כרוכים זה בזה. עמדות "רק מדיניות" או "רק חברתיות" לא יעשו את העבודה וימצבו את השמאל כג'והן קרי ("קצת שונה מהימין") יותר מאשר – ברק אובמה ("מנהיג לשינוי היסטורי").
רק כך יוכל השמאל לטעון כי הוא "סוכן השינוי" האמיתי, זה הדואג לעתידה של מדינת ישראל. כל זאת בזמן שהימין מגלה חוסר ענין גמור בעתידה של מדינת ישראל, מבחינה מדינית וכלכלית.
יש לתקוף את הימין לא רק על עמדותיו – אלא גם בגין התרבות השלטונית השנואה אותה הוא מייצג. תרבות של אגואיזם שלטוני ו"כיסא למען הכיסא, בכל מחיר"
ג'ורג' בוש האב, כמו ג'ורג' בוש הבן, לא הובסו רק בגין עמדותיהם האגואיסטיות, המדיניות והכלכליות, וחוסר הענין שלהם בעתידה של אמריקה לאורך זמן. הם הובסו בגלל "מה שסימלו", מבחינת התרבות השלטונית שלהם, לכלל המצביעים האמריקנים, ימין ושמאל כאחד.
לנשיאותו של ג'ורג' בוש הבן היו שני משברים עיקריים שחוללו שמות בנשיאותו. האחד סימלה את התבטלותו המוחלטת בפני הימין הקיצוני האוונגליסטי האמריקני (פרשת טרי שייבו) והשני את הבוז העמוק שהוא רוחש למעמד הפועלים האמריקני, ובעיקר לשחורים (ההוריקן בניו אורלינס).
הימין הישראלי יובס כאשר יותקף לא רק בגין האגואיזם המדיני והכלכלי שלו, אלא גם בגין התרבות השלטונית שהוא מייצג, הגורמת לכלל הישראלים (רובם ככולם) להתבייש. רוב הישראלים – ולא משנה מה דפוסי ההצבעה שלהם – סולד מהממשלה הנוכחית ורואה בה ממשלה בזבזנית, מבולבלת, אגואיסטית, שאיננה יודעת מה היא רוצה מעצמה ומישראל.
יש לאתר את הסיבות העיקריות לסלידתו של הישראלי הממוצע מהממשלה הנוכחית, ובעיקר מראש הממשלה - מבחינת התרבות השלטונית – ואותן לתקוף. חזור ותקוף, שוב ושוב, תוך סימון השמאל כאלטרנטיבה.
יש להקים מוסדות כלל-מחנאיים ועל-מפלגתיים. ובשביל מוסדות צריך כסף. המגזר הישראלי העיסקי חייב להתעורר.
מעבר ומעל למנגנונים המפלגתיים והתנועתיים, פועלות באמריקה מסגרות "כלל מחנאיות" כגון ה Democracy Corps ("הפלוגות הדמוקרטיות"), Moveon.org וגם מטה המפלגה הדמקרטית כמעין ארגון גג לשלל התנועות הפרוגרסיביות.
יש להקים מוסדות דומים בישראל אשר יספקו סקרים, שירותים ומסרים לכלל המחנה – כלומר, כל התנועות והמפלגות הפועלות למען סיום הכיבוש ושינוי סדר עדיפויות כלכלי (בפעולות, ולא בהצהרות), מתוך דאגה לעתידה של מדינת ישראל.
יש להקים מרחבים כלל מחנאים אשר שלל התנועות והמפלגות יכולות "להתארח" בתוכם כדי לספג רוח גאווה כלל מחנאית, במנותק מהבדלי האידיאולוגיה שבתוך המחנה הפנימה. למעשה, מדובר במעין "מועצת יש"ע" – אך כזה, להבדיל, שיש לו ענין בעתיד מדינת ישראל. מהצד השמאלי-פרוגרסיבי של המפה.
כדי להקים מוסדות שכאלה, יש להחזיר את המגזר העסקי בישראל למגרש ולגרום לו להבין – כי בהיעדר עתיד לישראל, גם לא יהיה עתיד לעסקיהם. לא תהיה "חברה לישראל" בלי ישראל. הימין נחוש להחזיר את ישראל לעידן שבו ישראל היתה מצורעת כלכלית – מטעמים אלקטוראליים אגואיסטים (בידוד בינלאומי – משרת את הימין הישראלי). את המימון לכך הוא מקבל מבעלי הון אמריקנים ונוצרים-קיצונים שאין להם ענין בעתידה של מדינת ישראל, אלא אך ורק בארץ ישראל ו/או בחזרתו של ישו לירושלים והשמדת כל היהודים. הימין מכר את עתידה של מדינת ישראל – לאמריקנים שאין להם ענין בה.
המגזר העיסקי הישראלי צריך להבין זאת, לחזור לפעילות אזרחית-מדינית ולסייע להקמת מוסדות כלל מחנאיים הפועלים להבטחת עתידה של מדינת ישראל.
חידוש מפלגת העבודה הוא צעד נחוץ – לצד התחזקותן של תנועות חדשות
לדידי סטן גרינברג, "המרחב הפוליטי הישראלי חסר את קיומה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית חזקה ומשמעותית, משמאל לקדימה". "קדימה" היא מפלגה חשובה אך בעייתית בהיותה נעדרת את התנאים ההכרחיים להפיכתה ל Agent of Change אמיתי. היא יותר ג'והן קרי מאשר ברק אובמה ובשל כך תתקשה למכור את עצמה לבוחרים כאלטרנטיבה מסעירה.
בנוסף, היא מכילה בתוכה אלמנטיים ימניים מובהקים שסותרים את היותה "שונה מספיק" מהממשלה הנוכחית, זו של ליברמן-ביבי-ישי-ברק.
מפלגת העבודה, מהבחינה הזו, אחרי בגידת ברק והתגיירותו הליכודית, היא ישות פוליטית חשובה שיש לחדשה ולטעון אותה במרץ ובכוחות, כל זאת לצד התנועות החדשות, החשובות, והאנרגטיות יותר הפועלות במרחב השמאלי, כגון השמאל הלאומי, ישראל חופשית, שייח ג'ראח, עתיד כחול לבן, ועוד. זאת ועוד: אהוד ברק נתפס כמישהו שיש להענישו על בגידתו במחנה שלם – ורבים מהמצטרפים החדשים לעבודה מונעים על ידי הרצון לנקום ב"תרבות השלטונית" שמייצג אהוד ברק והממשלה הזו: תרבות של צביעות, אגואיזם והרגשה של "מורמות מעם".
יש דור פלסטיני חדש בגדה המערבית, דור של פייסבוק ואינטרנט, ויש לעודדו
גרינברג מסר את הנתון המרתק הבא: מתוך כלל האוכלוסיה הפלסטינית המחוברת לאינטרנט, בגדה המערבית, כ 70% הם משתמשי פייסבוק. יש להשתמש ברשתות החברתיות ובטכנולוגיה הזמינה כדי לעקוף את האמברגו שהטיל הימין על ערוצי התקשורת הישראלים-והפלסטיניים, בשנים האחרונות, כל זאת כדי להקל עליהם את שיווק התיזה לפיה "אין ברירה, צריך להמשיך לבנות בהתנחלויות, כי אין עם מי לדבר".
הימין הישראלי מבקש לבודד את ישראל בתוך עצמה, מהקהילה הבינלאומית ומהשכנים הערבים והפלסטינים- כאחד. כל זאת מסיבות אלקטוראליות. ככל שישראל מבודדת יותר ומבוהלת יותר – שלטון הימין נמשך. יש לטפח קשרי תקשורת ישיריםע עם האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית כדי לפורר "מלמטה" את מסך הברזל של הימין.
יש לישראל שני נכסים תדמיתיים בעולם – ואת שניהם הימין מחריב, מדי יום ושעה.
ממשלת הימין הנוכחית, מבחינת תדמיתה של ישראל ברחבי העולם, קשורה על צווארה של ישראל כמו משקולת.
לישראל, אמר גרינברג, יש שני נכסים תדמיתיים בעולם, ורק שניים: האחד, הוא היותה "תאבת שלום" ועסוקה בחיפוש מתמיד אחרי נוסחה שתאשר את סיום הכיבוש. השניה, היותה דמוקרטיה בים של משטרים לא דמוקרטיים.
הממשלה הנוכחית מחריבה את שני הנכסים הללו. היא איננה דורשת שלום, בשום דרך ואופן. היא מחריבה באופן שיטתי את הדמוקרטיה הישראלית, בתוך הבית פנימה.
הממשלה הנוכחית היא הנזק ההסברתי הגדול ביותר לישראל – בעצם קיומה. מי שרוצה להואיל לעתיד ישראל, ולתדמיתה ברחבי העולם – חייב לתמוך בפירוקה של הממשלה הזו ובהקמת ממשלה בעלת אופן פרוגרסיבי-שמאלי.
פעולה. לא מחשבות. Action, כל הזמן, ללא הפסקה – עד הניצחון, יבוא כאשר יבוא.
פעולה משנה מציאות. המתנה מקפיאה מציאות. בישראל, בנקודת הזמן הזו, פסיביות שמאלית משרתת את הימין הקיצוני שעובד ללא הרף, ומשמיד בתוך כך את עתידה המדיני, הכלכלי והדמוקרטי של מדינת ישראל.
השמאל צריך לפעול. כל הזמן. בערוצים התנועתיים, המפלגתיים, והאזרחיים כאחד - עד שתוקם, תחת הממשלה הזו, ממשלה בעלת אופי שמאלי-פרוגרסיבי המסורה - להמשך קיומה של מדינת ישראל.
מוקד הרעש - ככל הנראה בכרתים
